זהו יום הזכרון הפרטי שלי.
יום הזיכרון מאבא המתוק שלי.

את אבא איבדתי לפני חמש שנים, הוא היה איש אציל ומיוחד, וזה לא סתם מילים בעלמא, הוא היה מלך רוחני של ממלכה, באופן ביולוגי היו לאבא 16 ילדים, אבל בפועל היו לו הרבה יותר מזה. המון ילדים מסכנים כאלה שהחברה התייאשה מהם מזמן מצאו נחמה אצלו.

את הטקס הזה לעולם לא אשכח, את טקס הברכות, בליל שבת היינו עומדים מחכים בתור לקבל את הברכה השבועית המסורתית, היה לו ריח גן עדן מיוחד, מין תערובת של מתיקות ואהבה אינסופית שהוא הרעיף על כל אחד ואחת, לכל ילד הוא היה מקדיש רגע פרטי ומיוחד שכולל; ברכה, חיוך, נשיקה. רגע טהור שבו כמו כל השבוע מתנקה ואנחנו – כל ילד וילד עם אבא והמלאכים חשים מוגנים ועטופים ברוך וחמלה ובטוב שופע.

האג'נדה של אבא לחיים הייתה ברורה ובלתי מתפשרת, איש מלא עוצמות וידע רחב בכל מה שנקרא נפש האדם, כל מה שאחרים משיגים בכוחניות הוא השיג, אותו דבר, רק בדרכי נועם. ילדים עזובים ומוזנחים הקיפו אותו כמו פרפרים מסביב האור. והיו כאלה בלי סוף.

הם מצאו נחמה במילים המלטפות שלו, באמונה שלו בכל אחד, גם אם זה היה נראה חסר סיכוי ואבוד מראש. ואז הגיע חיים, הוא שמע שאבא בנה ישיבה לחבר'ה כמוהו, מקבץ של בחורים חסרי בית שהחברה החרדית התייאשה מהם מזמן, וחלקם היו כפסע אחד לפני בעולם החילוני.

חיים הגיע במצב נואש, אפוף אדי אלכוהול מוזנח וקרוע ממשפחתו לגמרי פיזית ונפשית, מצבו היה נראה חסר סיכוי ולא אחת אבא שקל להכניס אותו היישר למוסד גמילה, ולהסיר ממנו אחריות על הנפש הדואבת והמיוסרת הזו.
ואז הבריק לו רעיון.

במשך מספר חודשים אבא עשה הכל בכדי להחזיר לחיים קצת אמון בבני אדם, ובעצמו. זו היתה משימת חיים לא פשוטה בכלל, מ פ ר כ ת. חיים למד אצל אבא ערכים בסיסיים של בני אנוש, תורה ודרך ארץ, וכשהיה מוכן מכל הבחינות הוא החל תהליך גיוס לצה"ל בעידודו של אבא. חיים התגייס ואבא שמר על קשר אישי ואדוק, חיים התעדן והפך לחרדי יותר, לטוב יותר, לבן אדם.

ב-1996 השתוללו פיגועים אכזריים בארץ, הפחד ברחובות היה ממשי ובכל פינת רחוב או תחנה הוצבו 2 חיילים במטרה לזהות מחבלים פוטנציאלים. כל בוקר של ראשון קמנו לבשורות של מחבלים שמפוצצים אוטובוסים והורגים בדם קר. בשורת האיוב נחתה על אבא במפתיע, חיים מצא את מותו בהגנה על המולדת.

וזה שבר את אבא לגמרי, הבחור שהוא השקיע וזרע והשקה, הבחור שהצליח להשתקם ולבנות את עצמו באופן מעורר השתאות מצא את עצמו מת, מות קדושים, בהגנה על המולדת. זה היה כואב ומפחיד ועצוב מאד.
אבא היה נראה כאילו תלשו ממנו משו מהגוף המוות הזה הותיר בו פצע שלעולם לא יגליד.

זהו יום הזיכרון שלי, יום הזיכרון של 2 אנשים אצילי נפש שלא ישובו לעולם.
ת נ צ ב ה